מחלת הכלבת מוכרת לאדם משחר האנושות. המחלה נגרמת על ידי נגיף (וירוס ממשפחת RHABDOVIRUS) שתוקף את מערכת העצבים המרכזית, בעיקר את המוח. כלבת גורמת לתסמינים עצביים, שיתוק ומוות בייסורים בבע"ח ובבני-אדם. המחלה היא קטלנית ומהרגע שנראו תסמינים כלשהם לא ניתן לרפא את החולה.
בשנים האחרונות 2009-2011 ושוב בשנת 2018 חלה התפרצות של המחלה בעיקר צפון הארץ. בע"ח רבים נתגלו כנגועים במחלה: כלבים, תנים, בקר, צאן, חיות בר ועוד. בעשור האחרון היו גם שני מקרי מוות של בני-אדם ממחלת הכלבת.
מי עלול להידבק במחלת הכלבת?
כל היונקים עלולים להידבק, כולל בני אדם.
שועלים ותנים שחיים בטבע נחשבים למאגר הגדול של כלבת בישראל. בע"ח שלא נדבקים ולא מעבירים את המחלה הם עופות, זוחלים, דו-חיים, דגים.
חשוב!! חובה על פי חוק לחסן כלבים נגד כלבת בישראל אחת לשנה.
הדבקה בכלבת
הנגיף מועבר מבע"ח נגוע בכלבת דרך הרוק, בד"כ ע"י נשיכה. גם מגע עקיף של רוק עם פצע פתוח מאפשר הדבקה.
הנגיף בשלב ראשון מתרבה במקום החדירה ולאחר מכן חודר אל מערכת העצבים ההיקפית ומשם נודד אל מערכת העצבים המרכזית, אל המוח בקצב של 7 מ"מ ביום.
בעל חיים נגוע ומדבק בד"כ יראה סימני מחלה ותוקפנות בעת הנשיכה וימות תוך 10 ימים מהרגע שהנגיף הגיע אל בלוטות הרוק שלו.
כל עוד לא הגיע הנגיף אל בלוטות הרוק ואל המוח עדיין ניתן לטפל במי שנדבק בו ולכן כשאדם ננשך, אם זה לא באיזור הראש מחכים 10 ימים לראות שבעל החיים הנושך לא מת ולא ממהרים לתת חיסון גד כלבת.
תסמינים של מחלת הכלבת
ישנו מגוון רחב של תסמינים, שעלולים להיות שונים פי סוג בעל החיים ולפי הננשך הספציפי. למחלה יש שתי צורות עיקריות, ובשתיהן יש חריגה מההתנהגות הנורמלית המוכרת: בצורה התוקפנית – בעל החיים יתקוף בני-אדם, חיות ואפילו עצמים דוממים. בצורה השקטה – בעל החיים שקט מאד ומופנם, נראה חולה. בשלב המאוחר של המחלה מתפתחים קשיים בבליעה (אי-יכולת לשתות), ריור מוגזם (קצף), התכווצויות שריר או שיתוק, הימנעות ממים ושינויים בקולות המופקים ע"י בעל החיים.
כל אלו כאמור לא אורכים יותר מ 10 ימים.
אבחון המחלה בבעלי חיים
אם ישנם תסמינים חיצוניים קלאסיים - הם מעלים חשד אצל הרופא. לעתים אין תסמינים אופיניים אלא
חולשה, אדישות ומוות פתאומי.
הדרך היחידה לאבחון חד-משמעי של המחלה הוא בנתיחה שלאחר המוות ובדיקת מערכת העצבים של בעל החיים החשוד שחלה בכלבת.
הגנה מפני מחלת הכלבת
ההגנה העיקרית מושגת ע"י חיסון של כל הכלבים בישראל. החוק מחייב לחסן כל גור כלבים מגיל שלושה חודשים, ואח"כ חיסון נוסף פעם בשנה לשארית חייו.
בגלל שישראל היא מדינה אנדמית, כלומר המחלה נמצאת בה, מחייבים לחסן אחת לשנה ולא אחת לשנתיים שלוש כפי שעושים במדינות בהן המחלה מוגרה. החוק לא מחייב חיסון בחתולים, אך יתכן שבאזורים מסוימים בהם הסיכון להידבק בכלבת גבוה, יומלץ על החיסון גם לחתולים. חתולים שלא יוצאים מהבית לחצר, אין צורך לחסן.